בנט- זה למה אני מתעקש

עזבתי את ההייטק ובאתי לפוליטיקה אחרי שראיתי כמפקד במלחמת לבנון השנייה מה קורה כאשר קברניטי המדינה שולחים חיילים לקרב, מבלי להבין מה הם עושים.

לא הייתי צריך לא עבודה ולא כסף. לא תפקיד ולא ג'וב.

נשבעתי לעצמי שלא אתן למה שראיתי לקרות שוב.


דרישתנו היא פשוטה ודרמטית:
שהמפקד של הרמטכ"ל וצה"ל, כלומר הקבינט הבטחוני, הגוף שמקבל החלטות הרות גורל של חיים ומוות, יפסיק להיות עיוור.
והוא כרגע עיוור מתוך החלטה.
אנו דורשים שחברי הקבינט יעברו הכשרה. שיקבלו חומר לפני דיונים. שירדו לשטח לראות במו עיניהם. שיקבלו תמונה מלאה, לא מצונזרת, של כלל החזיתות. שיהיה לנו מזכיר שיגיע אלינו פעם-פעמיים בשבוע ויעדכן אותנו בכל מה שצריך.

לצערי, כיום זה לא קורה. חברי הקבינט ממודרים ממידע חיוני באופן עקבי. 

כך למשל, בשנתיים שקדמו ל"צוק איתן" חברי הקבינט לא עודכנו שיש בכלל מנהרות טרור החודרות לישראל (!), לא ידעו על תכניות האויב, ולכן ברגע האמת "צוק איתן" התנהל באיחור רב ובמשך 51 (!) יום, במקום שבוע. מבצע מהיר, נחוש וקצר היה עשוי לחסוך בחיי אדם.

את המידע הייתי צריך להביא בעצמי מירידה לשטח ושיחות עם מפקדים. המצב הזה היה יכול להיגמר בפיגוע אסטרטגי נוראי בדרום. כך גם במלחמת לבנון השנייה. גם שם הקבינט לא עודכן מה קורה, אך נדרש לקבל החלטות, כמו לשלוח חיילים לפעולת ה48 האחרונות, שהתבררה כמיותרת.

חברות וחברים.
אנו נלחמים כאן על חיי חיילי צה"ל ואזרחי ישראל.
אין מטרה מקודשת מזו.

במשך כבר שנתיים וחצי אני פונה לראש הממשלה בעניין בשקט מוחלט. כלום. שום התקדמות.
גם ביום ראשון האחרון פניתי אליו בשקט. גם ביום שני. כלום.
כפי שאסור לכסות עיני נהג אוטובוס, כך אסור לכסות עיני קבינט. שניהם מסכנים חיי אדם. 

על כן דרישתנו עומדת בעינה.  אני רוצה לשמור על כבודו של ראש הממשלה, כל עוד נתקן כבר את הקבינט.
לא תיקים, לא ג'ובים, לא תקציבים.
חיי החיילים שלנו.
לחיי אדם אין מחיר.

אני לא מסוגל לוותר יותר.